אומנם אילקה היה הזמר המפורסם במשפחה, אבל גם לאסקה היה קול בריטון רחב ממדים, הוא ידע לשיר אריות מאופרות וכשצחק התגלגל צחוקו מרחוב טבריה ועד לרחוב בוגרשוב. אגב, אריה האבא אמר שמי שרוצה לשיר, צריך שיהיה לו קול ועוד אמר שאם יש לך קול אתה לא צריך מיקרופון.
אסקה היה אומן בנשמתו, היו לו ידי זהב, ידע לתקן כל תקלה, צייר, צילם תמונות שאותן פיתח ב״חדר חושך״ שהתקין בבית והסריט סרטים במצלמת 8 מ״מ. אסקה הפליא לכתוב שירים ופרוזה וכשהייתי בתיכון אסקה כתב במקומי חיבור שנושאו היה:״הקם להורגך, השכם להורגהו״.
דולקה, האחות הצעירה במשפחה, למדה לנגן בפסנתר והייתה מורה לפסנתר. היא גם הפליאה לסרוג ולתפור.
ושרה, סבתא שלי, למדה גם היא לנגן בפסנתר, היא הייתה שחקנית בנשמתה וכשלמדה בסמינר לגננות על שם לוינסקי היו היא וחברותיה ללימודים מתחפשות ומציגות הצגות. לסבתא שלי היה קול פעמונים רך ועדין שעד היום מצטלצל באוזניי. סבתא שלי גם ידעה לצייר כשבאתי אליה בדמעות היא הכינה לי ציור שאותו הצגתי בגאווה בכיתה.
אני לא יודעת אילו כשרונות אומנותיים היו לבובקה אבל אין ספק שבמבט לאחור אני יצאתי נשכרת מכך שבני המשפחה היו אנשי אומנות.
עובדה חשובה שכדאי לשים לב אליה, ככל שאני יודעת אין תמונות משפחתיות למשפחת רבינוביץ.
יש תמונות פספורט של בני המשפחה, תמונות מבתי הספר. אין לי תמונה של סבא וסבתא שלי מיום חתונתם ולא ראיתי תמונות חתונה של האחים האחרים. עם זאת, מצאתי תמונה של תינוקת שהיא ככל הנראה שרה, הבת הבכורה של רבקה ואריה שנולדה בבאקו לפני (להוסיף קישור לתמונה) 1909. על פי אחד ההסברים סבתא רבקה לא הרשתה לצלם את הילדים כי חששה שאם יצלמו אותם גורלם יהיה כגורלה של שרה שמתה כשהייתה בת פחות משנתיים (כנראה מנפילה).
אם זה ההסבר ואם לא עובדה היא כי יש מעט מאוד תמונות של בני משפחת רבינוביץ בילדותם.
שרה, סבתא שלי שהייתה ילדה צעירה, סיפרה שבזמן שהותה בקושטא למדה לספור בטורקית, כמו כן מספרים שבאחד הימים אילקה שהיה ילד כבן ארבע, הלך לאיבוד בשוק באיסטנבול, שוטר מצא אותו אבל הילד הצעיר לא דיבר טורקית ולא ידע להגיד מילה בטורקית. השוטר הנחוש הניף את אילקה על כתפיו, הסתובב בשוק בין האנשים עד שאחד מבני המשפחה זיהה אותו. עוד סיפרה סבתא שלי שרבקה אימא שלה, הקיאה את נשמתה בזמן ההפלגה לפלשתינה.
המשפחה הגיעה לארץ ב-10/4/1921 ואפשר לראות כאן את הרישום שנערך בנמל יפו, אם כי שם האונייה אינו ברור.
בתקופה הראשונה גרו בני המשפחה באוהל כנראה ביפו שהייתה באותם ימים המרכז הכלכלי והמסחרי של האוזר.
באחד במאי 1921, כחודש אחד בלבד לאחר שהגיעו לארץ, פרצו באזור יפו מאורעות תרפ״א שבמהלכם נהרגו 46 יהודים, בתי העסק של היהודים נפרצו ורכושם נבזז. במהלך המאורעות שרה, הבת הבכורה טיילה ברחובות יפו וכשפורעים ערבים עברו במקום, אחת מתושבות המקום, אישה ערביה, ראתה אותה מטיילת ברחוב והניחה שהילדה כלל לא מודעות למה שקורה מסביבה, פתחה את דלת ביתה, תפסה את שרה והכניסה אותה פנימה. ככה, ככל הנראה, ניצלה סבתא שרה ממוות.
לאחר הפרעות עברה המשפחה להתגורר בצריף בשכונת תל נורדוי (אזור בוגרשוב – דיזינגוף סנטר של היום), הצריף נהרס בהפצצה של מטוסי איטליה על תל אביב ב-9 בספטמבר 1940 ולאחר מכן נבנה הבית ברחוב טבריה 4.
יובל, הבן של אילקה, אמר לי פעם שבית משפחת רבינוביץ היה בית מוזיקלי.
האמת שאף פעם לא חשבתי במושגים כאלה, כי בעיניי בית מוזיקלי הוא בית שממנו יוצאים גאונים וזמרים מפורסמים, אולי כמו יצחק פרלמן או אולי חוה אלברשטיין, מן הסתם זה לא המקרה שלנו.
אבל יובל צודק. הבית היה בית מוזיקלי שהיה בו פסנתר וכל אחד מבני הבית היא אומן בדרכו.
בדירה שהייתה בקומה השנייה, גרה בשכירות דיירת ששם משפחתה היה ניבזסקי והיא הייתה מורה לפסנתר. מכיוון שלא היה כסף לשלם שכר דירה, היא לימדה ללא תמורה, את בנות המשפחה ובהן גם את אימא שלי רותי ואת נינה אחותה הצעירה, נגינה בפסנתר.